Use less text on mobile! Makaokaino

News

מהותו של מנגנון הפחד האנושי

    הפחד 


מהותו של מנגנון הפחד האנושי


מאת ביתיה שלֵו


פחד, מעצם הגדרתו, הוא מצב של חוסר אמון. אצל ילד קטן יתבטא הפחד בחוסר אמון באנשים הקרובים אליו כגון המשפחה הראשונית והחברה המחנכת. אצל המבוגרים נמצא חוסר אמון בחברה הסובבת וביקום בכלל. אמון מתפתח מאהבה, שכן האהבה, שהילד סופג מההורים ואח"כ מהסביבה, בונה את הערך העצמי שלו. הערך העצמי הזה הוא נדבך קרדינאלי בשאלה האם האדם מבין שמגיע לו שהיקום יספק לו את כל צרכיו ושאין שום סיבה שהוא לא יקבל את מה שהוא רוצה/מבקש/צריך. בכל מקרה, הבעיה היא ברמת הציפייה. כאשר הערך העצמי של האדם נמוך, הוא יניח מראש שאולי הוא לא יקבל את מה שהוא צריך.

כבני אדם רובנו מונעים על ידי ציפיות. ציפייה פירושה קביעת העתיד על פי ניסיון העבר. דפוס זה אינו מאפשר לאדם לחיות את חייו בהווה כפי שהינם באמת. בכל מקרה האדם יהיה נעול בתוך מעגל של כרוניקה ידועה מראש. לעיתים אנו עשויים לצפות למשהו טוב ולעיתים אנו יודעים שעל פי ניסיוננו צריך עכשיו לבוא משהו רע.


הקשר בין ציפיות לפחד

כאשר הערך העצמי של האדם גבוה, הוא יניח שמגיע לו לקבל דברים טובים. לעומת זאת, אם אדם מצפה למשהו טוב, אך בתוך תוכו הוא לא מעריך את עצמו כראוי, הוא יחשוב שהדבר הטוב הוא כל-כך מצפה לו בעצם לא מגיע לו. הוא יפחד שהטוב הזה אולי לא יבוא, או שהוא יבוא וייעלם פתאום, או שאולי בכלל ייקחו לו את זה. זהו פחד מלאבד.

כאשר אדם מניח שהוא לא בסדר, שהוא אשם במשהו ושמגיע לו עונש, הוא יצפה ל"מכה", למשהו רע שיקרה לו. זהו פחד מכאב. הכאב יכול להיות פיזי או רגשי, או שניהם גם יחד.


ביטוי גופני לפחד

בשני המקרים המבטאים פחד, נמצא אצל האדם כיווץ. 

כאשר אנו פוחדים לאבד, אנחנו מכווצים את השרירים כך שהגוף כאילו מנסה "להחזיק" במה שעומד ליפול או להיעלם. אנו מאמצים את הגוף כדי לאחוז יותר חזק ולא לאבד.

כאשר אנו פוחדים מכאב, אנו למעשה מכינים את השרירים הכנה הישרדותית להילחם או לברוח מהמקום (Fight or Flight). האדם, כמו שאר בעלי החיים, יודע שבמקרה של סכנה, אם יש סיכוי לנצח- יש להילחם, ואם הסיכוי לנצח קלוש או לא קיים- יש לברוח מהמקום.


בלוטת האצטרובל (Pineal Gland)

אילו היה המנגנון הקשור בפחד מנוהל ע"י החלקים החושבים במוח, היה לאדם קל יותר להבין מה קורה ולנטרל את הפחדים הלא רציונאליים. למעשה, אנו יודעים כי תהליך הנטרול קשה מאוד ולפעמים בלתי אפשרי. הסיבה לכך נעוצה באיבר קטן במוח המכונה "בלוטת האצטרובל". בבלוטה זו נרשמים אירועים "הישרדותיים" מרגע שהתינוק נולד. מוצאה של הבלוטה, מבחינה אבולוציונית, עוד מימי טרם היות האדם, והקשר בינה ובין אברי החישה הרבה יותר קצר מאשר בין אברי החישה והמוח החושב. לכן, מיד כשהאדם חש שהוא נמצא במצב המחייב היערכות הישרדותית כתוצאה מפחד כלשהו, בלוטת האצטרובל מקבלת את ההתראה לפני המוח החושב וגורמת לאדם להגיב באופן אינסטינקטיבי-חייתי. תגובה זו פירושה, בראש ובראשונה, כיווץ של השרירים הגורר אחריו לפיתה, התקפה או מנוסה. אם הפחד נעוץ בסכנה אמיתית ומציאותית, הכול בסדר. למרות זאת אנו עדים יום יום למקרים בהם ברור לנו ששום דבר אמיתי לא איים על האדם שמולנו, ובכל זאת הוא הגיב בצורה חריפה. תגובה זו גוררת אחריה דלדול קשה של רזרבות האנרגיה של האדם והיא פוגעת תדיר באיזונו הנפשי ואח"כ גם בבריאותו הפיזית.


פחד ודימוי עצמי

חוויות הילדות של האדם, הקשורות קשר ישיר לכך שהוא יחיה את חייו תחת שלטון של פחד, עוברות עיבוד בשלושת הצ'קרות המרכזיות בגופנו- מקלעת השמש (הסולר פלקסוס), המין והלב.

מקלעת השמש, או הסולר- פלקסוס, הינה מקומו של "הילד הקטן שבתוכנו" והיא אחראית לדימוי העצמי שלנו. כל שביב של אינפורמציה לגבי: "מי אני, איזה מין אדם אני?" נספג במקלעת השמש. המקור הראשון בחיי הילד לאינפורמציה כזו הוא כמובן ההורים ואח"כ גם המשפחה והסביבה. במקלעת השמש נאגרות גם כל הטראומות שנחוו בילדות. אינפורמציה זו משמשת את הילד בבניית הדימוי העצמי שלו. אם האינפורמציה נכונה ואוהבת ונאמנה למציאות, יהיה גם הילד מציאותי לגבי עצמו. אם המידע אינו נכון והיחס אל הילד מושפע מבעיות רגשיות של ההורה עצמו, הרי גם הדימוי העצמי של הילד ייפגע.

בהמשך משפיע הדימוי העצמי על שני המרכזים הסמוכים למקלעת השמש- צ'אקרת המין שמתחתיה וצ'אקרת הלב שמעליה. 

צ'אקרת המין אחראית על הערך העצמי שלנו. שם האדם כאילו אומר: "אם אני כזה וכזה אז כמה אני שווה בחברה? ואיך אני מצליח להתמודד יחסית לאחרים?" . אם הדימוי העצמי לקוי, גם הערך העצמי יהיה לקוי.

צ'אקרת הלב היא מקום מושבה של האהבה בכלל והאהבה העצמית בפרט. אדם צריך, בראש ובראשונה, לאהוב את עצמו כדי שיוכל לאהוב אחרים באמת ובתמים. אלא שאם הדימוי העצמי לקוי, יש סבירות גבוהה מאוד שהילד לא ילמד לאהוב את עצמו ולקבל את עצמו כמות שהוא. נמצא כי יש מתאם גבוה בין מקרים של קבלה לקויה של העצמי ובין תופעת הנשימה הרדודה, שכן האוויר מסמל את השפע ביקום ואדם כזה לא סבור שמגיע לו ליהנות מהשפע הזה.

הליקוי בדימוי העצמי ובעקבותיו הליקויים בערך העצמי ובקבלת העצמי, הינם הגורמים הקשים והראשונים במעלה לפחד שדובר בו קודם, הפחד האי-רציונאלי. אדם שאינו מאמין כי הוא זכאי לתמיכתו של היקום בקיומו ובמילוי צרכיו, נידון לחיות בפחד מתמיד שמשהו רע עומד לקרות לו. במילים אחרות הוא לא יוכל לתת אמון ביקום ותיפגע יכולתו לחיות חיים של חופש, בריאות וביטוי עצמי, בשל האנרגיות העצומות שיושקעו בחרדה.

מכיוון שהתגובה לפחד עוברת דרך בלוטת האצטרובל והיא איננה מסוננת דרך המוח החושב, אנו עדים בד"כ לתגובות חריפות וחסרות תועלת למצבים שאין בהם כלל איום ממשי על האדם. לכן מצבים אלה לא ניתנים למניעה. הדרך היחידה לטפל במצב זה היא לטפל דימוי העצמי הלקוי של האדם, כך שמצבי הפסיאודו-סכנה הללו יקבלו פרופורציות מציאותיות. טיפול זה עובר כמובן דרך טיפול במקלעת השמש.


כיוונים טיפוליים

מכיוון שהגוף והנפש שלובים זה בזה, ניתן לטפל בגוף במקביל לטיפול נפשי ובכך לזרז את התהליך. גישת הגופנפש גורסת כי האדם תופס את חזית גופו כחלק שאותו הוא מציג לעולם ואילו את התסכולים, האשמה והבושה הוא משליך מאחורי גוו. אלו נאגרים בשרירים האחוריים כגון שרירי הגב, השכמות ואחורי הברכיים. מכיוון שכל הרגשות השליליים נובעים או קשורים בפחד כלשהו, יופיע כיווץ בשרירים האחוריים של השלד. שיטות טיפול כגון הביו-אנרגיה, הרולפינג, טכניקות עיסויי שונות ועוד, מתמקדות בשחרור חסימות רגשיות דרך טיפול בשרירים מכווצים. בשיטות טיפול העובדות על הצ'קרות יש לעבוד על פתיחת הערוצים שבין מקלעת השמש והלב ובין מקלעת השמש והמין. דרכים נוספות עשויות לעבוד על שחרור הסרעפת, כגון שיאצו ויוגה. 


ומה אפשר לעשות לבד?

  1. אחרי הליכה ספורטיבית- אם אתם עושים הליכה, לא לשכוח למתוח את השרירים האחוריים. אפשר להתכופף למטה בברכיים נעולות ולגעת ברצפה. מי שלא מגיע לרצפה- שיתכופף עד היכן שהוא מסוגל.

אפשר לעמוד בקצה המדרכה או על מדרגה עם הגב  לכיוון הנמוך יותר, לזוז אחורה בזהירות כך שהעקבים באוויר, ולהתנדנד קלות, כך שמרגישים את המתיחה בשוקיים ובירכיים מאחור.

  1. במקלחת- לא לשכוח לסבן ולהבריש את הגב ואת כל הגוף האחורי. לגב מגיעים עם מברשת ארוכת ידית. לא מזיק גם לנסות, עד כמה שאפשר, לסבן את הגב עם הידיים, מלמעלה ומלמטה, עד איפה שמגיעים. זה מגמיש את השכמות.

אפשר להשתמש בפילינג של שמן עם מלח ים. היום ניתן להשיג המון סוגים והמון ריחות נפלאים, בכל חנות של סבונים. שפשפו בערנות את החלקים האחוריים של הגוף. 

  1. אם יש לכם קעקועים בגב- עצרו רגע וחישבו על הצורות שקעקעתם. האם הן אומרות לכם משהו? הגב עוסק בפחדים... למה בחרתם לקעקע דווקא את הציורים הללו? זהו דו שיח פורה מאוד עם התת-מודע שלכם.
  2. ריכוז עם כדור קטן- שכבו על הגב בעיניים עצומות ושימו כדור קטן, בגודל של כדור פינג-פונג, מתחת לגב. זוזו לכל הכיוונים ושחקו עם הכדור. שימו לב לתגובות של השרירים, למקומות שהלחץ כואב, למקומות שהוא נעים, למקומות שהכדור כאילו שוקע פנימה ולמקומות שהוא נדחף החוצה. שימו לב לנשימה תוך כדי הפעילות. זוהי הרפיה בלתי רגילה, גם בשל הפעולה על הגב וגם בשל הריכוז שהיא דורשת.
  3. דורכים על אמא/אבא/דוד/דודה/שכנה- אם יש לכם ילדים קטנים בסביבה, בני שנתיים וחצי עד משהו כמו 5-6, שכבו על הבטן ותנו להם ללכת לכם על הגב. גם הלחץ על הרקמות וגם הצחוק שמשתחרר מהפעילות עושים פלאים.

ילדים יותר גדולים (וגם יותר כבדים, כמובן...) יכולים לשבת לכם על הגב או לעמוד למספר שניות. אם לא כואב לכם ואתם יכולים לשאת את המשקל- לכו על זה. יעיל ביותר.