כמה מילים על "עין הסערה"
המצב הזה, של העולם בו אנחנו נמצאים כרגע, מצב כאוטי, חידתי, לא מובן, גורם לכולנו תחושת חוסר נוחות וחוסר ביטחון. אנחנו נורא רוצים לדעת בטוח. שמישהו יגיד לנו בצורה בטוחה, במאה אחוז, מה קורה עכשיו.
למה זה קורה. למה זה ככה ולא אחרת. והאם ההוא ששם למעלה, הוא טוב או רע, והאם ההוא שמהצד הזה באמת שייך לשם, והאם מה שהוא אומר זו האמת לאמיתה, האמת היחידה שקיימת....
אז קודם כל, צריך לזכור שאין אמת בעולם. יש נקודות מבט. והדרך הטובה ביותר לקבל עוד נקודת מבט, היא להבין שיש לך כבר אחת. כלומר שמה שיש לך, זו לא אמת, זו נקודת מבט...
מרגע שמבינים את זה, כבר יותר קל לקבל עובדות כאפשרות ולא כעובדה מוצקה.
שנית, אי ידיעה איננה בהכרח מצב לא טוב. היא אמנם מצב לא יציב, אנחנו לא יציבים, התחושה יכולה לנוע מרטט, או נדנוד, עד לטלטול וזעזועים. זה לא נוח, זה מפחיד.
הסוד הוא קודם כל בקבלה, או בהבנה, שמצב מתנדנד לא בהכרח עדיף על מצב מקובע. בעיקר לא במקומות בהם דרוש שינוי. אי אפשר לשנות מערכים מקובעים, בלי להזיז את הקיבועים שלהם. זה נכון לכל מערך, מהנפש שלנו ועד לכל הפלנטה. כדי לשנות יש לזוז, או להזיז. ככה זה עובד. וככל שהמצב השלילי חזק יותר וגדול יותר, כך נדרש זעזוע גדול יותר.
השאלה היא האם, גם במצב כאוס, אין חלק שהוא יציב. נייח. לא מתנדנד. חלק שאפשר להישען עליו. וזו השאלה הטובה ביותר שאפשר לשאול, במצבנו הנוכחי.
ובכן.... יש. קוראים לזה "עין הסערה". בכל ספירלה, רחבה ככל שתהיה, יש מרכז, שלמעשה לא מסתובב. הספירלה מסתובבת סביבו, אך המרכז הזה נייח. הוא לחלוטין לא מסתובב, לשום כיוון. הוא גם לא מושפע מהכיוון אליו הספירלה מסתובבת, וגם לא אם המבנה הוא דו-מימדי (ספירלה שטוחה) או תלת-מימדי (כדור).
הדבר היחיד שגורם תנועה של המרכז הזה, הוא תנועה של כל המבנה כולו, כל הספירלה. תחשבו על הוריקן. הסופה היא ספירלית, והמרכז שלה לא מסתובב. הוא נייח יחסית לתנועת הסיבוב. הוא נע רק עם כל המבנה של הסופה, ובכיוון אחד, קדימה, אחורה או לצדדים, אבל התנועה שלו לינארית בלבד. אין לו חלק בתנועה הסיבובית. יחסית לספירלה, הוא נייח.
מכיוון שהמרכז הזה הוא לא נקודה פיזית, הוא דמיוני, הוא הגדרה, לכן אין לו גם מימדים. לא אורך, לא רוחב ולא גובה. הוא נקודה, על פי ההגדרה המתימטית שלה. נטול מימדים. הוא לא קיים כמקום. הוא קיים כרעיון. לכן הוא גם ריק והוא גם אינסופי. הוא הכל והוא כלום.
המרכז הזה הוא האלוהות. הבריאה. זה המרכז שהדרווישים המסתובבים, חלק מה"סופים", מחפשים בסיבוב שלהם סביב עצמם. את המרכז שבתוכם, שלא נע, למרות שהגוף שלהם מסתובב. בנקודה הזו שוכן האלוהים שבתוכנו.
כשכאוס מסביב, כשכלום לא יציב, אפשר להיכנס פנימה, לשקט, לא חייבים להסתובב כמו הסופים, אפשר פשוט לדמיין ספירלה, במרכז הגוף שלנו, או בתוך הלב, או בעין השלישית, או מסביב לנו, כאילו כל ההילה מסתובבת, ולמצוא במרכזה את עין הסערה, את החלק שלא מסתובב, ולהיכנס לתוכו. להניח לו לשאוב אותנו פנימה... ולנוח שם זמן מה. לראות איזה דימויים חולפים בתוכנו תוך כדי, מה אנחנו מרגישים שם בפנים. ולהירגע... לראות איך הספירלה המטורפת שהיתה סביבנו נעלמת, נמוגה, ואנחנו נשארים רק עם השקט...
