כמה מילים על התבוננות
המילה "התבוננות" היא מילה ייחודית לשפה העברית. היא מדברת על ראיה, מנקודת מוצא של בינה. של הבנה. הראיה עצמה היא חלק מהמערכת החושית, שרק מספקת אינפורמציה למוח. הראיה עצמה לא מספקת פרשנות או תובנה.
מילה נוספת מעניינת היא להסתכל, מהשורש ס.כ.ל. בעברית סכל הוא טיפש, מה שגורם לנו להבין, שיש כנראה הבדל בין להסתכל לבין להתבונן. אפשר סתם להסתכל על משהו, ולא להפיק ממנו שום תועלת, לא לצמוח או להתפתח. ואפשר לראות משהו, ולהשכיל ממנו, להבין דברים. ראיה שיש לה ערך מוסף עבורנו. התרחבות של התודעה. (תחשבו על המושג שמישהו נמצא "בהסתכלות"...)
השאלה היא איך נכון לנו להתבונן על אינפורמציה מסביב, כשיש כל כך הרבה חומר לבלוע, ואיך להתגבר על השיטפון הזה. הנקודה החשובה היא רמת ההתייחסות. מה אנחנו עושים עם זה, איך מפתחים טכניקה של התבוננות, שהיא אפקטיבית עבורנו. הסוד הוא במה שאני מכנה "החדרים האחוריים של המוח", או הצד האחורי של המוח.
בעברית אין מושג כזה, והוא בעצם תרגום חופשי מאנגלית של המושג in the back of your mind..
באנגלית משתמשים בו כדי לדבר על זכרון עמום, לא ברור. למשל:
In the back of my mind I remember something about it...
או כשאומרים למישהו לזכור משהו בינתיים, עד שהאינפורמציה תהיה רלוונטית, למשל:
In the meantime just keep it in the back of your mind...
הכוונה היא שאנגלית מתייחסת לאחורי המוח כאל מחסן בלבד.
לעומת זאת, בעיניי, אחורי המוח איננו מחסן כלל, אלא סוג של מעבדה. זה המקום בו המוח מבצע תהליכי התבוננות, ניתוח, התאמה והטמעה (אדפטציה ואסימילציה), הסקת מסקנות, שיקלול ועוד. זהו תהליך שלוקח זמן, בעיקר כשהוא צריך לבדוק מה הרגשות שלנו עושים בנושא, איך אנחנו מרגישים עם זה. זה סוג של בישול, דגירה, הריון, תהליך התפתחותי.
כמו שאתם מבינים, אחורי המוח הוא סוג של פאוזה. הפסקה. קולטים חומר, הולכים למעבדה, מעבדים אותו, ואז חוזרים שוב לחזית וממשיכים לקלוט חומרים, אבל מנקודת מבט חדשה, שכוללת את כל העבר, פלוס התובנה האחרונה, וחוזר חלילה.
בנוסחה מתימטית זה ייראה בערך ככה:
E= experience
N=מספר החוויות ברגע נתון
E(n) + E = E(n+1)
זה אומר שנוצר פה תהליך מחזורי, של עיבוד קלט, שלא מחייב בכלל תגובה. וזה החלק החשוב. אנחנו כל הזמן רואים וקולטים אינפורמציה. זה נכון לכל החושים, לא רק לראיה, אלא גם לשמיעה, לריח, לטעם ולמישוש. המוח כל הזמן מוצף. כשאנחנו תיכף מגיבים, יש סיכוי גדול שלא עיבדנו בכלל את מה שקלטנו, זה נכנס ותיכף יצא. זה אומר שיש סיכוי גדול שהמסקנות שהסקנו, אם היו בכלל כאלה, לא מדוייקות בכלל. לא נתנו למוח שלנו זמן לעכל את החומר, להשוות אותו עם דברים אחרים שאנחנו יודעים, והכי חשוב- לא עיבדנו את זה דרך הרגש.
דעו לכם, הרגשות הם הסייסמוגרף האמיתי שלנו הם אלה שיכולים לתת לנו את האינדיקציה הכי אמינה לגבי המידע הזה. למעשה, הרגשות הם מכונת האמת האישית שלנו. הם אלה שיודעים לתת לנו אינדיקציה לגבי מידע. לימדו אותנו שההיגיון אמור לנטר את הרגשות. כלומר הלב הוא לא אמין, הוא "משתולל", והמוח אמור לנטר את הלב, לשים אותו במקום, לפקח עליו.
ובכן... ה פ ת ע ה !!! זה הפוך!! הרגשות אמורים לנטר את ההיגיון! הלב אמור לנתח את המוח. המוח מוזן רק מהחושים הארציים, החושים הלינאריים, חושי ה-3D. והם מוגבלים מאוד. הלב מוזן מהחושים העליונים, מהאינטואיציה, מהעין השלישית, מהאוזן השלישית, ממה שאנחנו מכנים "החוש השישי", "תחושת בטן", מערכת החושים הקוונטית, של ה 5D, והיכולת של אלה לדייק באינפורמציה, עולה לאין ערוך על החושים הליניאריים. אני לפעמים מעלה אינפורמציה, ואנשים ממהרים להגיב. כולל בפרטים לא ברורים, או כאלה שהם בספק. והשאלה שעולה היא, האם צריך בכלל להגיב...? ולזה מתווספת גם המתודולגיה המיותרת של הרשתות החברתיות, כאילו חייבים להגיב, כי מצפים שתגיב, ומה יחשבו עליך אם לא תגיב, ואם אתה לא מגיב אתה אולי לא קיים/חכם/מעודכן/צודק...
אני בעד לשתף בכמה שיותר אינפורמציה, מושכל אחד יקטלג בראש את מה שהוא קרא או שמע.... ו.... זהו. לא תמיד צריך להגיב. לכן אני גם לפעמים לא רושמת למעלה כלום. הפרשנות שלנו היא קומפילציה של מה שאנחנו קולטים מבחוץ כל הזמן, ועם כל פיסת אינפורמציה נוספת, המסקנה מתעדכנת. כל הזמן מתבוננים. מלשון בינה. להבין. מביטים על מה שקורה ומבינים ברמה מסויימת, וכל התבוננות מעדכנת את ההבנה.
ככה נכון למוח לעבוד, ואצל כל אחד המסקנה תהיה טיפה שונה. זו הדרך הנכונה. כי אנחנו שונים זה מזה. ולמרות זאת, דומים מאוד. חלק מאותו אחד.
נמסטה.
